אני אמא פריק קונטרול. הנה אמרתי את זה. אם הייתי יכולה לשלוט בכלללל מה שקשור לילדים שלי - וואו איזו הקלה זו הייתה.
הרי כשהם תינוקות שרק יצאו מהרחם העוטף והחמים שלנו, זה בדיוק מה שקרה. החלטנו מה הם ילבשו, יאכלו, איפה ישנו, במה ישחקו, את מי יפגשו והכל כביכול פשוט. אנחנו אמנם מנסים לפעמים לפענח מה הם רוצים למה הם בוכים כדי לענות על הצורך שלהם אבל האופציות די מצומצמות כשהם תינוקות – הם רעבים/עייפים/יש להם גזים/גרעפס.

ככל שהם גדלים ה-להחליט בשבילם מאד מסתבך. אם זה מה שהוגדר כ"גיל שנתיים הנורא" בו הם רוצים להחליט כלללל דבר וגם מה שהם בעצמם החליטו שהם רוצים לפני שנייה, כרגע השתנה ועכשיו הם צורחים על הרצפה כי איך לא הבנו שהם רוצים משהו אחר (וגם הם לא הבינו את זה) כמו לקלף להם את הבננה אבל גם להשאיר אותה עם הקליפה???
‍
לאט לאט אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לשחרר קצת ולתת להם המון מקומות להחליט ולבחור. זה לא כל כך נורא כשזה לבחור אם קודם לצחצח או קודם לאכול, או איזו פיג'מה ללבוש ועם איזה חבר להפגש אחרי הגן. זה קצת יותר בעייתי אם הם רוצים ללכת עם חולצה קצרה וסנדלים ביום גשום...
בכלל החשש שלי לבריאות שלהם מגיע לשיא הפולניות כשקצת קר. אני חייבת שהם יתלבשו חם אחרת אני די מאבדת את זה. המחשבות שרצות לי בראש: "עכשיו הם יהיו שוב חולים ואין לי כוח לזה". כן, בכנות אין לי כוח ללילות קשים עם שיעולים אינסופיים ומלא נזלת בכל מקום... אינהלציות, נובימולים, דבש ובצל ועוד מיליון דברים טיפוליים להפטר מהמחלה כשבסוף מה שצריך זה פשוט סבלנות... ולכן זה גורם לי ממש להכריח אותם להתלבש חם. פריק קונטרול אמרתי?

‍
כמובן שהסיבה לרצון לשלוט בכל דבר היא בבסיסה טובה. אני רוצה שהם יהיו בריאים, שמחים, מאושרים, אם אפשר שיתלבשו בטעם טוב (אבל פה בהחלט מוותרת כדי שמיה תביא לידי ביטוי את הקול הייחודי שלה בלבוש....).

אם הייתי יכולה לשלוט בהכל מהרגע שמיה קמה בבוקר, אפילו במצב רוח שלה שתקום שמחה ותגש ישר להתארגנות בוקר בחיוך בשמחה, תתלבש יפה ובהתאם למזג האוויר, תשמח ללכת לגן, שאף אחד לא יפגע בה או יעליב אותה ואם כן אז שתדע להתמודד עם זה ולא תבכה ותקח ללב יותר מידי. שלא יהיה ויכוח על ממתקים על הבוקר או איך שחוזרים מהגן כי היא תבין ממרום גילה של רבע לחמש שממתקים זה לא טוב לגוף וכמובן תבחר לאכול פרי במקום. שתהנה ממיליון המשחקים שיש לה ולא תשכח מהם 5 דקות אחרי שקנינו. שתבחר תמיד לצייר ולרקוד או לשחק עם אחיה הקטן במקום לרצות טלוויזיה וכמובןןןןן שתכנס למיטה נקייה ומצוחצחת אחרי סיפור לילה טוב מלא בתכנים מעשירים ומלמדים וחוויות נחמדות להכנס איתן לשינה, נשיקה, לילה טוב ושינה רציפה וטובה של 11 שעות איכותיות ונהדרות עד לבוקר המקסים למחרת. פנטזיה יפה, לא?

אולי תגידו לאאא זה משעמם ככה, הילדים חייבים לגלות את האופי שלהם בעצמם ולהשיג את העצמאות גם במחיר של ויכוחים אינסופיים איתנו ואנחנו האימון שלהם והדוגמה. וגם שדרכם אנחנו לומדים המון על עצמנו, המקומות שקשה לנו, המקומות שאנחנו צריכים ורוצים לשפר בעצמנו ושעם כמה שזה קשה ואין לנו כוח רוב הזמן להשקיע כמו שהיינו רוצים, בסוף זה התפקיד שלנו. ההורות היא תפקיד חיינו בין אם נרצה ובאין אם לא.

אפשר להגיד שחלק מהדברים שאנחנו מחליטים, הם התפקיד שלנו. לייצר סדר יום בתקופה משוגעת של מגיפה עולמית, וואלה, זו יציבות שכנראה עוזרת לילדים ולנו לא לאבד את זה לגמרי. הקושי הוא להבדיל בין מתי ההחלטה בקביעת הדברים היא נכונה ותורמת ומתי היא עלולה לבטל את העצמאות והצורך בביטוי עצמי ופיתוח העצמאות של הילדים.