הרעיון לבלוג הזה נוצר לפני כ-3 שנים כשבתי הבכורה, מִיָה, הייתה בת שנה וקצת. 
זו הייתה הפעם הראשונה שנשמתי אחרי המהפך העצום מהיותי "טלי" ל- "אמא של מִיָה".
השנה הזו הוקדשה ללמידה של איך הופכים להיות אמא של הדבר הכי משמעותי שיצרתי בחיים שלי, וזו הייתה עבורי שנה קשה מאד.
‍
לקח לי זמן לצאת מההלם של ניתוח הקיסרי חירום שעברתי, מניסיונות ההנקה שכשלו, מלרוץ עם היצור הפצפצון הזה לכל מיני רופאים ובדיקות (לשון קשורה, ריפלוקס גלוי שהוביל גם לאשפוז קצר כשהיא הקיאה כל מה שאכלה). שנה של סיפוק כל הצרכים של התינוקת שלי על חשבון הצרכים שלי (הבסיסיים ביותר כמו שינה למשל), שנה שבה הבנתי שמעכשיו ולנצח מִיָה תהיה הדבר החשוב ביותר בחיים שלי ואני רוצה שיהיה לה הכי טוב שאפשר. 
‍

אבל אז בתוכי גם צצו מחשבות ורגשות של "היי, גם אני פה" ואני חייבת לעצמי זמן איכות, אוויר לנשימה, לגלות מה עוד אני רוצה לעשות וללמוד ולפתח בעצמי.
התכנים הראשונים בבלוג באמת היו על תשומת הלב לעצ-ME, לילדים, לזוגיות, לפיתוח אישי.

המחשבה הזו של לא לשכוח את העצ-ME ליוותה אותי גם כשהתגלגל במוחי הרעיון לעבור לגור בקופנגן. מצפייה מרוחקת בתכנים של OLO ועד לתובנה שגם אנחנו יכולים לעשות את זה היה הרבה מחקר, מחשבה, אזירת אומץ.

‍

החוויות והתובנות פה בבלוג, שכולן כמובן נכתבו מעומק ליבי, בדם יזע ודמעות, חוויות שחוויתי ואני עדיין חווה על בשרי בג'ינגול הבלתי נגמר של אמהות - זוגיות - קריירה - בית - פיתוח עצמי, גם כאן בקופנגן.
‍

בבלוג אשתף על הטיולים שעשינו, טיפים שיחסכו לכם זמן וכסף וגם על החיים בקופנגן שההוויה שלהם והאוויר שבתוכם יכולים להתקיים כל מקום שתהיו.

ובמילותיה של סבתא של עופר, אסתר, ז"ל:

"life is how you make it, so make it good"

‍

‍

‍