היום, 7 בדצמבר, הוא יום המכתבים הבינלאומי. מכתבים אמיתיים כאלו, כמו של פעם, דף נייר (זוכרות שהיו לנו מכתביות מיוחדות שהיינו מחליפות ביננו כשהיינו קטנות? יש לי תמונה בראש של דפים סגולים עם הפוני הקטן כסוף), מעטפה ובול.
מגיל 12 עד בערך גיל 17 הייתי מתכתבת עם כל מיני בני נוער בארץ. פירסמתי מודעה בעיתון הילדים והנוער "ראש 1" שאני מחפשת מישהו/מישהי להתכתב איתו/איתה. כמה תמים, כמה פשוט, כמה רחוק מהווטסאפים והמסרים המהירים של היום…
עם אחת הבנות התכתבתי כל השנים האלו וגם נפגשנו כמה פעמים תוך כדי ובהמשך. היינו כותבות אחת לשנייה מגילות! לדעתי כל מכתב היה מגיע לפחות ל-10 עמודים משני הצדדים. זה היה כמו לכתוב יומן רק שמישהו קורא ומגיב לך. זה היה כל כך כיף לקבל מכתב עבה כזה ולקרוא בהנאה, בסקרנות ועניין מה קורה למישהי בת גילי בעיר אחרת בארץ. אפשר לומר שהעברנו יחד את גיל ההתבגרות וכמי שהחטיבה הייתה לה תקופה חברתית לא קלה בכלל, ההתכתבות הזו הייתה אחד העוגנים בחיי אז. אז תודה לך אפרת!
היום כמובן שכל הדואר שלנו הוא חשבונות ופרסומות מיותרות. מכתבים שבכלל לא כיף לקבל ... את הרוב בכלל אנחנו מעבירים למייל (לחסוך בנייר ולשמור על כדור הארץ יו נו).
אבל לכבוד יום המכתבים הבינלאומי אני רוצה רגע לכתוב מכתב מיוחד ל... עצמי, לטלי של לפני 5 שנים, שלא הייתה עוד אמא. מכתב שאולי היה עוזר לי ומקל עליי אם הייתי יודעת כמה דברים קודם.
טלי יקרה,
ב-20 בפברואר, 2016 את הולכת לחזור מלנדוור עם החצי שלך, להצטלם בצחוק עם הבטן ההריונית הגדולה שלך ליד שלט: "האט, ילדים בדרך" ולא לדעת שעוד כמה שעות השלט הזה הולך להיות מאד רלבנטי כשירדו לך המים ותהיי בדרך לקיסרי חירום.
אני רוצה שתדעי שזה בסדר. זה בסדר שהרגשת מוזר כשהניחו את הבת שלך עלייך אחרי הניתוח. לא כולן ישר מתרגשות ובוכות ומעכלות בכלל מה קרה פה, בטח כשמדובר בניתוח חירום.
זה בסדר שהיית בשוק מהניתוח, שהרגשת לבד כשמצאת את עצמך לבד באמצע הלילה בלי אף אחד בבית חולים מלבד האחות שאמרה שאת חייבת לקום.
את הכאב החד שפילח לך את הבטן אחרי שחתכו אותה, את לא תשכחי לעולם. זה גם הגיוני שלא רצית לחזור לשכב יותר כי חששת מלקום שוב וכך מצאת את עצמך ב-3 בלילה מתקשרת לחברה שלך מארה"ב כי לא ידעת עם מי תוכלי לדבר עכשיו.
זה בסדר שלא הצלחת להניק. אני יודעת כמה ניסית, כמה שאבת, כמה יועצות הנקה ראית, איך שנייה וחצי אחרי הניתוח כשגילית כשיש לה לשון קשורה שאולי מפריעה להנקה מיד קבעת תור למומחה שחתך את הקשר. כשאחרי חודש שום דבר לא עבד ולמרות שיועצת ההנקה בטיפת חלב חשבה שהיא יונקת בסדר אבל גיליתן שמיה לא באמת עלתה במשקל, שילבת תמ"ל עם שאיבות במשך חצי שנה. כל הכבוד על ההתמדה בשאיבה כי היה לך חשוב שמיה תקבל גם חלב אם חצי שנה.
זה בסדר שלא היית עצמך ולקח לך זמן להתאפס על הדברים.הכל כאב, ההלם היה גדול והצורך לתפקד תוך שנייה כאמא לטובת כל הצרכים של הבת שלך לא נתן מקום להחלים בכלל.
זה בסדר שלא ידעת מה לעשות עם הגזים וחוסר השינה ומזל שהחצי שלך היה בתפקוד אבהי גבוה ולמרות שזו פעם ראשונה של שניכם כהורים, הצליח להרגיע אותה, היה שם עם הרוגע והשלווה הידועה לו שבגללה אתם ביחד, מאזנים אחד את השני בטמפרמנט השונה…
זה בסדר שהיית מבוהלת נורא כשמיה הקיאה את כל מה שהיא אכלה כי היה לה ריפלוקס והגעתם לאשפוז באיכילוב. התמונה של עירוי לתינוקת בת חודשיים היא הזויה ונוראית.
במשך ארבעת חודשי חייה הראשונים, כל האכלה נמשכה שעה ואחריה עוד החזקה ארוכה כי היא לא יכולה לשכב אחרי האוכל וגם אחרי כל זה, הרוב היה נפלט בקשת. מזל שבגיל 4 חודשים זה עבר.
זה בסדר שלא נהנת בחופשת הלידה הראשונה שלך ורצית כבר לחזור לעבודה לתפקוד שלך עצמך בלי אחריות על מישהי אחרת שהיא כל עולמך. זה בסדר שהכנסת אותה למסגרת בגיל 5 וחצי חודשים ולקחת לך עוד חודש הסתגלות בבית לפני שחזרת לעבוד.
זה בסדר שאת לומדת כל יום מחדש איך להיות אמא טובה יותר בעיניי עצמך. כי בעיניי הבת שלך במילותיה שלה: "את האמא הכי טובה שיש לי".
ותדעי שבלידה השנייה יהיו לך הרבה חוויות מתקנות. אומנם שוב תעברי קיסרי חירום (שניהם לא התהפכו וירדו לך המים), אבל הכל יותר מוכר, רגוע, קרה בבוקר אז לא היית לבד. הקימה הראשונה פחות כאבה, זזת והלכת יותר מהר ועם פחות כאבים. רום ידע לינוק מהשנייה הראשונה והייתה לך יועצת הנקה אלופה שידעה לכוון ולעזור לכל אורך השנה שהנקת את רום.
בחופשת הלידה השנייה הצלחת הרבה יותר להנות וחצי שנה עברה לך די מהר אז נשארת עוד חודש בחל"ד.
זה רק מראה שלמדת, התפתחת והלב שלך שהתרחב לשני ילדים מהממים ידע שהכל יהיה בסדר.
תכתבו לי משהו