"זוכר איך חשבנו שמפרידים בין הורים וילדים אם מישהו מתגלה כחולה קורונה כשנוחתים בפוקט? זוכר איך חפרנו לסוכן הביטוח לנסיעות לחו"ל במיליון שאלות בניסיון להבין בדיוק מה קורה בכל תרחיש אימים אפשרי? זוכר שכמעט ויתרנו על כל המסע הזה כי נהיו יותר מידי מכשולים?"
אנחנו יושבים וצוחקים מול השקיעה, שותים שייק ושמחים שלמרות הכל אנחנו כאן על החוף בקופנגן, בריאים ושמחים לספר שהכל עבר בשלום.
זה התסריט שאני מקווה שיתרחש ונזכה כבר להגיע "לארץ החופש המובטחת:)" בעוד כחודש.
בינתיים אנחנו נעים מניוז לפייק ניוז, בתוך בליל של חוסר וודאות עם קורונה שמחמירה בישראל ובתאילנד. הראש, הלב והגוף מוצפים. חששות והחלטות לא פשוטות ממלאות את ימינו.
לא בטוחה אם כל אלו שאמרו לנו כשסיפרנו להם שאנחנו טסים לשנה לתאילנד: "איזה כיף לכם! איך אני מקנא/ה", היו מקנאים בנו עכשיו עם כל ההתמודדויות וההנחתות על קו תאילנד- ישראל.
תאילנד - תמונת מצב חודש לפני הטיסה
הקורונה מגיעה לשיא של מאומתים מאז תחילת הגל הנוכחי והגדול מאפריל (באזור בנגקוק בעיקר, לא באזור פוקט שם ננחת ולא באזור קופנגן שם נגור). כמובן שאנחנו מלאי חששות מה יקרה בחודש הקרוב? החמרה או הקלה? כרגע המצב לא אופטימי, אבל מי יודע?
תוכנית ה-SandBox של פוקט שהחלה ב-1/7 אומרת כך:
- תיירים מחוסנים ממדינות ירוקות יכולים להגיע לשבועיים של חופשה בפוקט, שנבחר לאי הפיילוט הראשון שנפתח לתיירים ובו כבר חיסנו לפחות 70% מהעובדים במלונות ובאי.
- על התיירים לעשות בדיקת קורונה עד 72 שעות לפני הטיסה, בדיקה בנחיתה, בדיקה ביום ה-6 או ה-7 ואחרונה ביום ה-12 או ה-13. אם כל הבדיקות יוצאות תקינות - אפשר לטייל ברחבי תאילנד.
הילדים שלנו שהם מתחת לגיל 6 יצטרכו לעשות בדיקה לפני הטיסה ובנחיתה. ילדים מעל הגיל הזה יצטרכו לעשות 3 בדיקות גם בפוקט.
עלות 3 בדיקות מעל גיל 6 - 800 ש"ח לאדם. עלות בדיקה לילד מתחת לגיל 6 - 240 ש"ח. בארץ הזמנו יומיים לפני הטיסה בדיקה בדרייב אין בשער תמר בנתב"ג בעלות של 44 ש"ח לכל אחד.
It's getting complicated
ימים ספורים אחרי שתוכנית ה- SandBox יצאה לדרך והגיע רק מטוס של אל על ומטוס מדובאי , התחילו להגיע דיווחים שילדים בני 8 ו- 9 שהגיעו מדובאי לפוקט התגלו כחולי קורונה רק בבדיקה השנייה והופרדו בבית החולים מההורים. גם באתר משרד החוץ היה כתוב שמפרידים חולים מ-לא חולים... זה נשמע הזוי ולא הגיוני אבל יממה שלמה היינו בסרטים (וליתר דיוק לי תמיד יש את "ארמון של סורגים" בכל הנוגע לחלק הקשוח והפחות זוהר של תאילנד, שבואו לא נשכח, יש לה מלך ולא דמוקרטיה ולכן האמנתי שהכל אפשרי). עופר ואני (ועוד הרבה הורים מודאגים שאמורים לטוס איתנו) אמרנו שכמובן שאם המצב הוא כזה שמאשפזים ילדים חולים בלי הוריהם (!), אנחנו לא טסים.
ישראל - תמונת מצב חודש לפני הטיסה
ממצב נפלא שבו כבר לרגע נשמנו לרווחה בלי מסכות מציקות, חזרנו לצאת ולהנות באירועים עם כמות נכבדה של אנשים, נדמה שממש בן לילה חזרנו למצב של עוד גל תחלואה שהשפיע גם על מחוסנים.
כפר סבא, עיר מגוריי, הפכה מירוקה לאדומה במדד הרמזור (נכון לכתיבת שורות אלו חזרה מירוקה לצהובה).
בכל תקופת הקורונה נזהרנו, אבל עכשיו לקראת הטיסה אני מרגישה שצריך עוד יותר להזהר ואנחנו שוקלים כמה זמן לפני הטיסה נצטרך להיות בסוג של בידוד ביתי עצמי כדי לא להגיע למצב שבו מישהו ידבק בקורונה (והכי מפחיד כמובן זה הילדים הלא מחוסנים). החשש מאשפוז בתאילנד מפחיד יותר מהמחלה כי למיטב הבנתי, הפגיעה במחוסנים וילדים היא לא קשה כמו בלא מחוסנים ומבוגרים. כמובן שאם אני כנה עד הסוף, החשש לבטל קייטנות וגן ולהיות עם הילדים בבית רגע לפני הנסיעה עם כל הארגונים, מפחיד לא פחות ;), אבל כנראה הצעד החכם וההגיוני לעשות.
Under pressure
ואז היה הרגע הזה שתחושת הלחץ והדאגה ממש הציפו אותי. אמרתי לעופר שזה ממש קשה כל ההנחתות האלו והעיסוק במשימות שלא נגמר והוא אמר שהוא לא רוצה את הטיול הזה אם ככה. שזה לא שווה את זה ולא כיף.
......................................................................................................................................
היינו עייפים והלכנו לישון.
ידעתי בתוך תוכי שהוא לא מתכוון שהוא לא רוצה לנסוע, אלא שהוא לא רוצה לראות אותי ככה, שלא שווה לסבול ולהיות בלחץ כזה.
למחרת המשכנו כרגיל בסידורים למסע וגם דיברנו. עופר באמת אמר שהוא בטוח שדברים יסתדרו ושנזרום ויהיה בסדר, אבל חשב שנבטל כי ההתנהלות של הדברים לא נעימה והוא רוצה שאני ארגיש טוב. האמת, התחושה שלרגע מישהו אומר "טוב בואי נרד מכל הרעיון", רק חיזקה לי כמה אני רוצה את המסע הזה וכמה אין לי בכלל PLAN B מרוב שאני חדורת מטרה.
מכשולים פתירים או תמרורי אזהרה?
קשה שלא לתהות האם הגשמת חלום אמורה להיות כל כך מאתגרת. נראה שלכל אורך הדרך יהיו הפתעות, אבל איך מצליחים להבדיל בין שינויים קריטיים שבאמת מחייבים שינוי תוכניות, לבין זרימה עם הדברים ואמונה בדרך?
אני מניחה שאם היינו טסים לשנה לא בזמן קורונה עדיין הייתי בלחץ כלשהו (כזו אני) אבל עכשיו רמות הלחץ הן אחרות לגמרי.
אני מודה שלרוב בחיי כשכבר הגעתי להחלטה שאני רוצה משהו - הייתי חדורת מטרה והשגתי אותה. לא זכור לי יותר מידי מכשולים (אולי הדחקתי:) והפעם, וואו, כמה לחץ!!! כמה חוסר וודאות מדקה לדקה.
אולי זו האחריות שיש לי על כל המשפחה כי הרעיון למסע הזה היה שלי, אולי כי אני אמא והאחריות לילדים שלי היא בראש ובראשונה מעל הכל, ואולי כי המצב באמת הרבה יותר מורכב והגיוני להילחץ מהדברים שמלחיצים אותי. כתבתי לעצמי את כל החששות שמצפים אותי וניסיתי לענות לעצמי מה אפשר לעשות (היי פיצול אישיות, מזל תאומים :).
אם יש לכם גם רעיונות טובים נוספים ומרגיעים, כתבו לי בתגובות! מקווה שבאמת בעוד חודש+ אסתכל על זה ואצחק:
רשימת החששות (והתשובות) של טלי במסע-ישראל-תאילנד- זמן-קורונה
- מה אם מישהו מאיתנו ידבק בקורונה? (אם בישראל - נדחה את הטיסה, אם בתאילנד - נתאשפז ונתבודד)
- איך נעבור את הבידוד הביתי שנעשה לפני הטיסה כדי שתוצאות הבדיקה יצאו תקינות? (עם הרבה מקס סטוק, טלוויזיה ואוכל כמו בחודשים של סגרים, התרגלנו כבר :)
- מה אם נצטרך להתאשפז שם? (נשתדל לעבור בקלות וכמשפחה מאוחדת ולסמוך על כך ששירותי הרפואה שם טובים)
- מה אם יבטלו את התוכנית למחוסנים עד שנטוס ונצטרך לעבור שם בידוד קשוח במלון בידוד? (שילוב תשובות לשאלות 2+3)
- מה אם יסגרו את נתב"ג? (אז נזדכה על הכרטיסים ונגור אצל ההורים עד שיפתחו)
- מה אם תאילנד תהפוך אדומה ונצטרך אישור מיוחד לטוס אליה? (נשיג אישור או נשנה יעד התחלתי)
- מה אם אל על יבטלו את הטיסה? (נחפש אחרת/ נחפש טיסת חילוץ)
- מה אם אל על יאחדו טיסות כדי לחסוך להם עלויות לתאריך מאוחר יותר? (נטוס מאוחר יותר…)
- מה אם יהיה סגר בקופנגן? (כל מי שגר שם אומר שזה לא מאד מורגש בכל מקרה, רק אין מסגרות חינוך)
- מה אם נצטרך בידוד לפני כניסה לקופנגן? (נעבור גם אותו)
- מה אם יהיה קשה לילדים להיות רחוקים מהבית ומהמשפחה? (נשתדל לעזור עם דברים שנביא מהבית והרבה שיחות וידאו)
- מה אם הילדים לא יסתדרו עם הגן? (נבין ונתמוך עד שיסתגלו וישתלבו, כמו בארץ...)
- מה אם לא נרגיש חופש במציאות שיצרנו לנו או שהיא לא מדוייקת לנו? (נקח אוויר, נחכה קצת ואם לא יסתדר נשנה מה שצריך)
- מה יקרה אם לא נסע בסוף? (נתמודד עם המציאות)
- האם באמת יותר בטוח בישראל עכשיו? (תלוי איפה בישראל, תלוי איפה בתאילנד, מה שבטוח - הכל יכול להשתנות)
- איך אני נרגעת ומעבירה את הימים עד הטיסה בנעימים עד כמה שאפשר? (אולי סוף סוף אצליח להתמיד במדיטציה? אולי להתנתק מהפייסבוק לאיזה חודש? :)
- האם זה הגיוני לעבור את כל המתח והתלאות עבור החלום? או שזו גחמה? (צריך ללכת עד הסוף עם האמונה שחיים פעם אחת ורוצים לחוות חיים טובים גם אם התנאים לא אידיאלים והם אף פעם לא יהיו)
עד שהגעתי להמשיך את כתיבת הפוסט, התקבל אישור ממשרד התיירות של תאילנד שלא מפרידים בין הורים וילדים, כמובן שהורה יוכל להתלוות לילד אם יתגלה חולה. זאת למרות שכשאנחנו כבר ידענו שאין הפרדה, בחדשות בארץ עדיין פרסמו את הכותרת השקרית שכן מפרידים בין הורים וילדים.
במקביל, ראש הממשלה החדש שלנו הכריז שלא יהיו טיסות למדינות אדומות. האם בעוד חודש תאילנד תהיה אדומה?
מתי רמזור יחזור להיות סתם תמרור שמכוון את התנועה או ארטיק? :)
אז מה עכשיו?
לפני חודש וחצי בערך השתתפתי בסדנת לוח השראה של מאמאטק. היום הסתכלתי על הלוח שוב וקפצו לי המשפטים שהדבקתי:
"your life is as good as your mindset"
"picture your dream"
אשתדל מאד לזכור אותם במהלך החודש הקרוב, לקוות ולהאמין שיהיה טוב או כמו שאני אומרת לילדים: "נעבור הכל ביחד".
בפוסט הבא אמשיך כמתוכנן לפרט את ההכנות לטיסה - חיסונים, ויזה, הכנת ילדים למסע ועוד. בינתיים ננסה לעבור כל יום ביומו עד ה-15/8/21.
רעיונות איך להרגע ולזרום? מה היית עושה?