פרידה ראשונה

רוב המשפחות שהגיעו לקופנגן, הגיעו לתקופה. משהו בין כמה חודשים, לחצי שנה לשנה. הגענו ביחד, קבוצה גדולה של משפחות שהקורונה הייתה זרז כלשהו להגשים חלומות, לעצור את המירוץ (פה אוהבים לקרוא לזה "לצאת מהמטריקס") ולנסות קצת את החיים על אי טרופי. חלום לאמיצים.

עכשיו, שנה אחרי, הגיעה מעיין תקופת סיום או מעבר. משפחות שכבר הגיעו לכמה חודשים והאריכו והאריכו ועכשיו חוזרים לישראל. חלק מחוייבים לעבודות בארץ וחלק רוצים לחזור.

יש לי בארץ חברים מאד טובים, חברים של שנים מכל מיני מסגרות שונות כמו צבא, לימודים ועוד, חברות טובה וארוכה שנוצרה והתעמקה לאורך שנים.
אבל יש משהו בחברות בחו"ל שהיא אחרת, בזמן קצר יותר היא נהיית עמוקה. אני מכירה את זה מהטיול אחרי הצבא לדרום אמריקה שם זכיתי בשתי חברות לכל החיים.

הפעם אני לא בטיול, אנחנו ממש מנסים לגור קצת במדינה אחרת. החיבור בין הרבה משפחות פה נוצר מהיותנו משפחה ובגדול, בזכות המסגרות של הילדים.

אבל את מורן הכרתי קצת קודם. במפגש אמהות חדשות באי מורן סיפרה שממש כמה ימים אחרי שהגיעו לקופנגן היא רצה על החוף עם אוזניות וכלב נשך אותה בשוק של הרגל. היא הייתה צריכה לעבור ניתוח עם תפרים וענייניים. כולנו ישבנו שם בוכות יחד איתה, לא מבינות איך לאישה המקסימה והחייכנית הזו קרה משהו כזה אכזרי.

ניר כתב על זה פוסט בבלוג שלו שהוא אחד הפוסטים המרגשים… (ובכלל הבלוג מעולה ושווה לקרוא בלי קשר לתאילנד, פשוט כתיבה קולחת וסוחפת). מצחיק גם שלפני שהכרנו הוא פנה אליי בהצעה לפרסם גם את הבלוג שלי בבלוג שלו. נחמד!

הדייט הראשון האמיתי שלנו עם משפחת בוסקו-רבינוביץ' בכל זאת היה בזכות הילדים.

מכירים את זה שהילד מוזמן לפליידייט עם ילד אחר מהגן והוא עדיין קטן ולא יכול להשאר לבד אז אתם צריכים לבוא איתו ואין לכם מושג איך יהיה עם ההורים? זה היה סוג של בליינד דייט כזה.
בעוד מיה ורום משחקים בכיף עם גל ואור, אני מדברת לראשונה עם ניר שכמובן מכין איזה תבשיל על האש (ועוד לא ידעתי שהוא בשלן- מאסטר -שף -על -חלל, אמן תפתח מסעדה בקופנגן או בכפר סבא:).

איכשהו השיחה הגיעה מהר מאד לתיאטרון גשר בו עבדתי כמנהלת תקשורת שיווקית שש שנים נפלאות. גיליתי שניר מעריץ של התיאטרון וראה המון הצגות שם. כבר אהבתי! הוא ומורן אנשי חינוך וגם הם מכפר סבא. עולם קטן מאד. אולי לפי גרסת "דלתות מסתובבות" היינו נפגשים איפשהו בכפר סבא אם לא היינו מכירים בקופנגן, אבל בינתיים ב-4 שנים שגרנו בכפר סבא לא נתקלנו בהם (כנראה). אנחנו גרים באזורים שונים, הילדים למדו בגנים שונים והם גם לא באותו שנתון (אור בת 3, רום בן 4, גל בן 5 ומיה בת 6).

החברות התהדקה וכבר זרמנו לנו בספונטני ללילה בטונג נאי פאן, לא לפני שישבנו במסעדה בה ניר זכה לפיפי מעטלף על הגב (וכך התחיל גל קורונה #7564;). הרבה שקיעות יחד, בריכות, ים, מסעדות עם לונה פארק קטן ומתפרק וגם על האש של ניר עם ההמבורגר, הקרפצ'יו והפילה הכי טעימים שאכלתי בחיי (והייתי, כאמור, בדרום אמריקה). 

עברנו יחד את נובמבר השחור כשהיו כאן מונסונים מטורפים והרבה קורונה. עופר, ניר ומורן הלכו לחלץ את הילדים מההצפות בדרך לגן עם מים שהגיעו להם עד המותניים. כשחליתי בקורונה, הם דאגו לנו לקניות בסופר. כשהם חלו, אנחנו דאגנו להם. זכינו להכיר את המשפחות שלהם והם את שלנו בביקורים. 

עכשיו הם בכפר סבא ואנחנו כאן. מנסים להתכונן לעוד גל פרידות של חברים טובים. לא בטוחה שאפשר בכלל להתכונן. אומרים שילדים הם סתגלנים ובקלות מכירים חברים חדשים. אבל מה איתנו? האם גם אנחנו נצליח לפתוח את הלב בקלות?