לפני כמה שבועות ישבתי ביוגה האוס, אחד מבתי הקפה ומרכזי היוגה היפים באי, שהקימו זוג ישראלים מקסימים. חיפשתי איפה להתחיל להתאמן ביוגה ושאלתי את בעלת המקום על השיעורים שמתקיימים שם. אחרי שהיא סיפרה לי על זה, שאלתי אילו דברים נוספים יש אצלם והיא סיפרה לי על האינרדאנס. הסבירה משהו על זה ששוכבים על מזרון בחושך ושומעים מוזיקה, אמורים להגיע למצב REM (Rapid Eye Movement) שזה מצב של כמעט הרדמות ומשהו שם אמור לקרות בזכות התדרים של המוזיקה. לא הכי הבנתי כמובן אבל זה סיקרן אותי. הדבר המוזר הזה קורה ביום שלישי ב-17:00.
אוקיי, שעה מאתגרת, הילדים בבית. רגע, הילדים בבית ואני יכולה לשכב וכמעט לישון במקום לקלח, להאכיל ולהרדים? איפה משלמים?! (300 באט למי ששואל, 30 ש"ח).

 ואז יצא ששבועיים בימי שלישי היו לעופר פגישות בדיוק על שיעור השחייה של הילדים אז אני לקחתי אותם ולא הלכתי לסדנא. השבוע אמרתי - לא משנה מה - אני הולכת! המדריכה האמריקאית שמעבירה את הסדנא (מספר 2 בתחום הזה בעולם אמרו לי) עוזבת עוד שבועיים את האי ונשארו פעמיים אחרונות. 

באנו לנוח

הגעתי ב-17:00, חצי ממשתתפי הסדנא הם ישראלים שאת חלקם אני מכירה. הרוב אמהות כמוני ששמחות שזה הולך לקחת כמה שעות בדיוק מהסיבות שציינתי :).
יש מעגל פתיחה בו כל אחד אומר אם זו פעם ראשונה שלו או שהשתתף בעבר באינרדאנס. אחר כך המדריכה מסבירה קצת על החוויה. היא מנגנת מוזיקה חיה ויש גם מוזיקה מוקלטת, אומרת שאולי נרגיש זרמים בגוף ושנדאג כשאנחנו שוכבים על  המזרון שלא לשים יותר מכרית אחת לראש כי חשוב שהגוף והראש יהיו פחות או יותר בקו אחד. האם יש לכם שאלות? היא שואלת. אני כמובן חוששת מה יקרה אם לא יקרה כלום? לא אתחבר לשום דבר? לא אצליח שלא לחשוב על סידורים או סתם טרדות היום. האם אצליח בכלל לשכב ככה שעה וחצי בלי לזוז? בלי ללכת לשירותים?

‍

עוצמים עיניים ומתחילים!

זהו, שוכבים, חשוך יחסית. היא מנגנת כמה צלילים ויש מוזיקה גם מהרמקולים. אני מודעת מאד לכל מה שקורה, מרגישה שלא הכי נוח לי בצוואר, מתחרטת שנשכבתי מתחת למאוורר, חושבת על מיליון דברים לא קשורים. המדריכה באה ונוגעת לי כמה שניות ברגליים, זה מצחיק אותי. אני ממשיכה להקשיב למוזיקה ואז פתאום אחרי כמה שירים  יש שיר שלוקח את הדימיון שלי למקום שבו אני מרחפת כמו פרפר, רוקדת ועפה ו- 2 דמויות מהמשפחה שלי מופיעות ואני מתחילה לבכות. ככה משום מקום. הקשר בין שלושתינו מורכב, משמעותי, מהותי וזה לא הפתיע אותי שזה עלה אבל הרגשתי שלאחת הדמויות אני רוצה לכתוב מכתב שמתאר מה אני מרגישה ועם השנייה אני צריכה לעשות תיקון ובעצם, עם שתי הדמויות. והכי הרגשתי שאני צריכה חיבוק.

ואז הרגע חלף ושוב הייתי מאד מודעת למה שקורה סביבי, המאוורר ממש הקפיא אותי, ניסיתי לחשוב איך אני חוזרת לריכוז הזה שוב, ניסיתי לחשוב על דמויות נוספות בחיים שלי, אבל לא הצלחתי להיות ממש בתוך הדבר. המדריכה באיזשהו שלב נגעה לי בראש לכמה שניות. המשכתי להקשיב למוזיקה שהייתה שילוב של מוזיקה שבטית למאש אפים מוזרים של מוזיקה מוכרת. למשל, פתאום היה את השיר I JUST CALLED TO SAY I LOVE YOU. זה לקח אותי לאיזה זכרון או דימיון שלי בכתה ו' רוקדת סלואו עם המחזרים שהיו לי אז (שיא הרומנטיקה בחיי בגיל 12). ואז חשבתי לעצמי - אבל למה זה עלה לי? כל החיים הרגשתי יחסית בסדר בתחום הרומנטי, ברור שהיו אכזבות ותקופות קשות אבל לא הרגשתי דחוייה או לא נחשקת רוב הזמן. ואז זה התחבר לי לדמות אחרת בחיים שלי ושוב התחלתי לבכות, מתחושה שחסרה לי שהיא גם אשמתי אבל זה כואב. וקאט, שוב מודעת לכל מה שקורה. הרבה מהסאונד התחבר לי לחיות, לריקוד, הרגשתי כאילו אני כל פעם חיה אחרת ובאמת רוקדת. אבל מלבד שני הפיקים האלו הייתי מאד מודעת. 

מה, כבר נגמר?

זהו, איכשהו שעה וחצי עברה. אני פותחת את העיניים, מאד חשוך. כולם שוכבים בשקט. יש איזה זוג מחובק. קמים לאט לאט, אני שותה וכמובן הולכת לשירותים וחוזרת למעגל סיכום. כל אחד מתאר מה עבר עליו. חלק לא הרגישו יותר מידי, חלק מאד התחברו, חלק גם הרגישו שחסר להם חיבוק או דווקא מאד אהובים, הרבה אמרו "It was a journey" ואני מניחה שכל אחד ראה והרגיש דברים אחרים וכולם  בטווח הזה שבין ממש להיות בתוך הרגע והדבר לבין להתנתק ולהרגיש איפה אתה נמצא.

עם מה יצאתי

שמחתי שאני מאמנת את "השריר" הזה של לתת לדברים לצאת לבד, לנסות להרגיע קצת את המחשבות שרצות. אני לא תירגלתי מדיטיציה יותר מידי בחיי (הייתי פעם בקורס קצר של מיינדפולנס) ויש לי רצון עז להשקיט את המחשבות שלי באופן יומי ולזמן מוגדר ביום. אפילו 5 דקות. עד עכשיו לא הצלחתי ממש לעשות את זה. אולי כאן. אני מנסה את זה בתרגול יוגה שהתחלתי ומאמינה שעם הזמן אכנס לזה יותר.

ולסיום סיומת

בכל מקרה הייתה חוויה מאד מעניינת. תוהה אם ללכת שוב לפעם האחרונה של המדריכה לפני שהיא עוזבת את קופנגן (אחרי שנשארה שנתיים באי כי "הרוחות אמרו לה בנובמבר 2019 להשאר") או אולי דווקא לשלוח את עופר הציני לנסות ולראות מה יקרה. למרות שכמו בכל התנסות הכי חשוב זה לבוא פתוחים לחוויה ופשוט LET IT BE.

‍