מתאקלמים בקופנגן

המסע מפוקט לקופנגן

מונית - מטוס- מונית- סירה- מונית = 5. זו כמו כלי התחבורה שהיינו צריכים כדי להגיע ביום אחד מפוקט לקופנגן. את האופציה של נהג ואן שיקחו אותנו 4.5 שעות עד למעבורת של שעתיים וחצי נוספות עד קופנגן לא רצינו. נכון שזה יותר מעברים אבל פחות רצינו שמישהו אחר ינהג כל כך הרבה זמן ומבחינתי כמה שפחות זמן במעבורת יותר טוב... אז טיסה של 40 דק' וחצי שעה מעבורת זה מנצח עבורנו.

כשהגענו למזח בקופנגן נדרשנו למדוד חום. יש מצלמות שמודדות על המסך בו אתם מצולמים את החום שלכם. כמה נבהלתי כשלמיה ולי היה כמעט 39 חום (!). זהו, הגיע הרגע שיחשבו שיש לנו קורונה???

למרבה המזל אנחנו לא היחידים כמובן שמגיעים "מחוממים" ככה. הם הבינו ויודעים בעצמם שפשוט היה כל כך חם! אז הם נתנו לנו רגע לשבת בצד ומדדו שוב אחרי כמה דקות והכל היה תקין. איזו הקלה...
עד הרגע האחרון לא ידעתי אם נצטרך לעשות שוב בדיקת קורונה כי האחרונה שעשינו הייתה לפניי שבועיים וחצי במסגרת הסנדבוקס (הסברתי מה זה בפוסט הזה). לשמחתי הם רק ביקשו תעודת מתחסן ואת מסמכי הסנדבוקס וזהו, שוחררנו.

וולקם טו קופנגן!

גן העדן הקטן שלנו בסריטנו

אחרי היום הארוך הזה מגיעים לחלקת גן עדן קטנה. מתחם מלא בעצי קוקוס, בריכה, בית עץ, נדנדות ומגלשה לילדים ושכנים ישראלים מקסימים - אחת מהן, איילת, היא הסיבה שהגענו למתחם הזה שהיה עוד בשלבי בנייה כשהיא סיפרה לי עליו כשאנחנו חיפשנו בית מהארץ. איילת ובעלה עם השם המקורי משהו (עופר) ושני הילדים החמודים שלהם גרים כבר כמה חודשים טובים בקופנגן ולכן אפשר לסמוך על ההמלצות המעולות שלהם (גם עופר עזר לי עם טריליון שאלות לפני שהגענו). איילת נתנה לי הרבה מידע ותמיכה בחודשי ההכנה שלנו וגם ברגעים הקריטיים ממש לפני הטיסה כשהלחץ היה בשיאו והקורונה הרימה ראשה והכל היה נדמה כל כך כאוטי מנקודת המבט בישראל, שמועות על סגר בקופנגן ריחפו, התייעצתי איתה מה לעשות והיא אמרה לי בפשטות: "תבואו! כיף פה".

משפחה נוספת שגרה במתחם לידנו הכרנו במפגש משפחות בארץ לפני הטיסה והיינו אמורים להיות באותה טיסה לפני שהקדמנו בשבועיים. כאן במתחם המשותף, בית ליד בית, הילדים שלנו ושל השכנים התחברו בשנייה וחצי ורצו לשחק יחד בבית העץ.
בעלי המתחם עשו לנו סיבוב בבית החדש שהוא בעצם שלהם ואנחנו שומרים עליו בזמן שהם טסים לבקר משפחה בישראל.

Relax, take it easyyyyyyyyy

קיוויתי שכאן ישר נוריד הילוך אחרי שבפוקט כמעט כל יום עשינו משהו אחר ברחבי האי. זו הייתה ציפייה לא ריאלית לשבת לבהות בחלל, "לספוג אווירה" מה שנקרא, כשיש  עוד סידורים חשובים עד שנוכל לשבת על זרי הערסל. עד שלא יהיה לנו רכב שיאפשר להסתובב פה מעבר לכמה מטרים (פשוט חםםםם), לא נוכל לראות גנים לילדים, לא נוכל למלא את המקרר שירגיש בית, לא נוכל להגיע לכל מיני מקומות, אבל לים כן, אז הלכנו לשם!

לפחות שבוע לקח עד שכל הדברים הסתדרו ובין לבין גם היה ערב ראש השנה אז בלי להסתבך יותר מידי סגרנו במסעדה ישראלית שעל המאכלים שלה הזלתי ריר עוד מהתמונות שראיתי בקבוצת הפייסבוק "ישראלים בקופנגן" בכלל לפני שנסענו.

ערב ראש השנה עם הקהילה הישראלית

הגענו לחוף מדהים בשקיעה מאלפת. נכנסנו ופגשנו כמה משפחות שאנחנו מכירים אז למרות שזה מוזר לחגוג ראש השנה לא עם המשפחה שלנו, עדיין היה נעים וחמים. בגלל הקורונה הייתה הגבלת סועדים וכל משפחה צריכה לשבת בשולחן נפרד. כמובן שהילדים רצו ושיחקו עם כל הילדים האחרים ואנחנו גם לא נשארנו רק בשולחן שלנו. על השולחן  חיכתה לנו חלה טעימה, קוסקוס ומרק טעימים ביותר, סלטים ושתייה. אחרי הברכה שקרא דודי בעל המקום התחילו להגיע מלא מנות, הכל מהכל: דג, עוף, בקר... רעבים לא יצאנו משם… פתאום הגיעה משטרה. כולנו ישבנו חזרה בשולחנות ושמנו מסכות (למרות שכמובן שהשולחנות היו באוויר פתוח וכשאוכלים לא חייבים). אחרי דקות ארוכות הם הלכו. רק בדקו שהכל בתקנים - אין אלכוהול, השולחנות מופרדים ואין יותר מכמות הסועדים המותרת.
היה ערב ממש נחמד וסימבולי לפתוח שנה חדשה בבית חדש, עם הקהילה הישראלית בקופנגן. המחשבות כן נדדו למשפחה בישראל שלא רק שאנחנו לא איתם, גם הקרובים ביותר אלינו נדבקו בקורונה, אז היה ערב ראש השנה קצת בודד ומבודד…

‍

מסגרות לילדים

בבוקר של ערב ראש השנה הילדים הלכו לראשונה למסגרת. הלכנו לנסות את ארקי, גן/בית ספר רחב ידיים ופתוח עם טרמפולינה ענקית, מסלול אופניים, שיעורי ג'אגלינג, משחק, ריקוד ועוד. לגילאי 2-10

מתחילים בארוחת בוקר ואחריה לימודים לפי כיתות. המנהלת אמרה שהם עוקבים אחר תוכנית הלימודים של קיימברידג', אבל מכל ההורים הישראלים הבנתי שלא הכי ברור מה הם לומדים... מיה נכנסה ישר בהתלהבות לכתה שלה כי גם השכנים שלה, החברים החדשים שם. הייתי ממש גאה בה ומופתעת שככה זרמה וכשהצצתי ראיתי שהמורה אפילו קראה לה לכתוב את השם שלה באנגלית על הלוח. עם רום הרגשתי קצת יותר בלאגן, אני, בלי קשר אליו. הכתה שהיה אמור להיות בה עם ילדים בגילו הייתה קצת בכאוס והרגשתי שהמורה לא משתלטת על מה שקורה שם וגם השטח הכל כך גדול של הגן היה נראה לי קצת פחות מכיל ומובן לגיל 3. נתנו להם לנסות את היום הזה ולראות.

המנהלת אמרה שהיה לשניהם טוב, אבל אחרי שאספנו אותם נסענו לגן חדש בשם Seeds of Phangan שפתחו גננת אמריקאית וגננת גרמניה שראיתי לפני יומיים לבד ורציתי שעופר יבוא לחוות דעתו מה עדיף. הגן השני הרבה יותר מתוחם וברור איפה חדר היצירה, איפה המזרונים שעושים בהם יוגה, יש בית קש בגינה ובריכות גומי ליום חם, יש חישוקים שרום אוהב וזוכר מהגן שלו בארץ כשהגננת שלו הייתה מאסטרית בחישוק.

בביקור השני שלי שם הרגשתי שזה יותר מתאים. התלבטנו קצת רק על כך שאנחנו מפרידים בין מיה לרום וזה חבל כי הנוכחות של שניהם יחד מחזקת אותם. בכל מקרה רשמנו אותו לסמסטר (3.5 חודשים) שאחריו אם נרגיש שעדיף שהוא יצטרף למיה אז זה מה שנעשה.

אחריות עצומה הרגשתי בבחירת המסגרת. גם הם צריכים להתחיל גן חדש במדינה חדשה כשהגננות מדברות אנגלית שהם לא יודעים עדיין וגם זו פרידה אחרי חודש אינטנסיבי של טיול יחד ו-24/7 איתנו. נכון שאם היינו נשארים בארץ בטח לא היה להם הרבה יותר פשוט כי שניהם היו אמורים להתחיל גני עירייה חדשים, אבל אולי הייתי מרגישה פחות אחריות ולחץ מלבחור בעצמי איזה גן מתאים יותר. גם המחשבה שמקסימום נשנה בהמשך היא קצת בעייתית כי אנחנו לא רוצים לשגע אותם יותר מידי. בינתיים הם שבוע וחצי בגנים, מיה הולכת בסדר גמור ואנחנו מחכים לשיחת עדכון ממנהלת הגן והגננת שלה ורום בוכה כשאני הולכת אבל נרגע די מהר ובסוף נראה שהוא נהנה…

Baby you can drive my car

לקח הרבה זמן עד שהצלחנו להשיג רכב שהגיע במעבורת מקוסמוי. הרכב בהחלט מאפשר להסתובב ולגלות קצת יותר מה יש פה. עוד לא טיילנו יותר מידי אבל יכלנו לבקר חברים שגרים בריזורטים עם בריכות מפנקות ולהנות גם מאוכל טוב שהזמנו ובעיקר חברה טובה. גילינו גם עוד מקום ממש כייפי שנקרא קוקו לוקו שזו מסעדה שנמצאת על החוף ויש בה בריכה, טרמפולינה, פופים ובעיקר אווירה טובה.

אז מה עכשיו?

כבנאדם שאוהב לתכנן מראש ושיש שגרה וברור מה עושים כל יום, לא פשוט כש"כל האפשרויות עומדות בפניי". נשמע צרות של עשירים אבל אני בהחלט צריכה תוכנית כלשהי, גם אם אמרתי שבהתחלה אני לא רוצה לעשות כלום. כמובן שאפשר להנות ממסג' מפנק ב-40 ש"ח לשעה, מלאכול במסעדות המעולות שיש פה, מלקרוא ספר, מפשוט להסתובב… אבל אם לא אתכנן מראש את "הכלום" אני אלך לאיבוד או אכנס למשימתיות של דברים שצריכים לעשות ואני לא באמת רוצה. אז אני עוד עובדת על זה, מנסה לתכנן שגרה של ספורט כלשהו, אנסה השבוע אירובי ובהמשך גם אבדוק אם פה אני מצליחה להתחבר לסוג של יוגה כלשהי כי יש כאן מלא… וחשוב לי פה באמת להתמיד לכתוב, הכתיבה היא השחרור האיוורור ועיבוד החוויות.

היום לראשונה התחלתי לנהוג. כאן נוהגים בצד שמאל ובפוקט העירונית לא חשבתי לרגע אפילו לנסות, אבל כאן יותר רגוע ופשוט, אז כמה נסיעות עם עופר ואהיה עצמאית לחלוטין לעשות כל מה שאני רוצה. ועכשיו אנחנו מתקרבים לשאלה האמיתית - מה אני רוצה?