מתי בפעם האחרונה היית לבד עם עצמך בלי שום הסחות דעת? בלי טלפון, מחשב, ספר, טלוויזיה, ילדים, בני זוג, חברים? מתי יצא לך להקשיב למחשבות שלך על באמת, נקי, בלי ישר לרוץ לסידורים ומשימות וטו דו ליסט? אני לא זכרתי מתי זה קרה ואפילו די חששתי מהרגעים האלו. כל פעם שהיה לי זמן לעצמי הייתי ישר ממלאת אותו במשהו, לכתוב, לעשות, לסדר.
עוד לפני שטסנו לקופנגן, קראתי על ה-innerwalk בפוסט של אפרת מ-OLO. זה היה נשמע
לי מפחיד, מאיים, מסקרן וידעתי שאני רוצה לעשות את זה.
מה זה בכלל innerwalk?
נזיר בודהיסטי קופנגני בשם פרא אולרן הגה את הטכניקה הפשוטה של מדיטציית הליכה. הולכים 15 מטר על רצפת בטון ואז מסתובבים וחוזרים 15 מטר, ושוב – 15 מטר קדימה, סיבוב, ולכיוון השני, בקו ישר, מבט קצת מטה, כך במשך 4 שעות, ארבעה ימים. המטרה היא לראות את המחשבות שלנו אבל גם לא לתת להן לסחוף אותנו יותר מידי. הסיבוב למעשה קוטע את הרצף ומאפשר למחשבה להשאר מחשבה פשוטה. יחד עם זאת, משך הזמן, חוסר הגירויים מסביב והשקט יכול להוביל לכל מיני תובנות.
לפני ההליכה יושבים לשיחה עם מנחה הקבוצה, בסיום ההליכה עושים שיחת שיתוף. את תוכן ומהות השיחות קשה להעביר בכתב. בגדול אלו שיחות פילוסופיות שמתחברות בדיוק לתהיות ובעיות היומיום. יש גם פסקול מוזיקלי נפלא שמחבר ומעצים את כל החוויה לפני ואחרי ההליכה. בזמן שעות ההליכה אפשר כמובן לעצור לנוח, לשתות, לאכול משהו קטן, ללכת לשירותים, לדבר עם המנחה/המלווים.
היום הראשון
לפני העלייה ברגליים יחפות למשטח הבטון ממש חששתי מהחוויה המוזרה הזו של ללכת שעות עם עצמי. איך זה יהיה? מה יעלה? למה אני עושה את זה?
זה הזכיר לי איך הרגשתי לפני המעבר לתאילנד – מלאת חששות, חרדות, פחד.
ברגע שהתחלתי לצעוד הבנתי שהכל בסדר, זה ממש רק אני (ומסביבי עוד 25 אנשים...) הולכת על רצפת בטון - simple as that.
וככה בדיוק הרגשתי כשנחתנו בתאילנד, זהו, עשינו את זה, זה לא כזה מסובך כמו שזה היה נראה מהצד השני של האוקיינוס.
הופתעתי שבתחילת ההליכה לא ממש חשבתי על כלום. אני לא מכירה את התחושה הזו... הרגשתי שאין איזו מחשבה ממשית על משהו (טוב, זו גם מחשבה, אבל כשאת רגילה שהמחשבות טסות לך במוח כמו טסלה באוטוסטראדה, אפשר לחוש שינוי).
ביום הראשון הייתי צריכה לצאת ללימודים שלי מוקדם אז ידעתי שיש לי "התחלה רכה" עם הליכה קצרה של כשעה במקום ארבע. חיכיתי שיובל, המנחה יגיד לי מתי אני צריכה לצאת (הולכים בלי שעון כמובן). בינתיים עלו לי כל מיני שירים לראש כמו "Let it be".
חשבתי הרבה על המשפחה שלי וכמה אני אוהבת אותם ורוצה להקדיש לכל אחד מהם יותר זמן אישי. שאני רוצה להנות מהלימודים שלי וללמוד גם פמינזם ומגדר ולהתמיד בכתיבה יותר.
מצד אחד הזמן עבר מהר, מצד שני חברה שאמרה שצריכה לצאת קצת לפני הלכה כבר ויובל עוד לא קרא לי, מוזר... אחרי עוד כמה זמן הוא נגש אליי ואמר שפספס קצת את הזמן שקבענו לצאת, אז מסתבר שהלכתי בסוף שעתיים רצוף במקום שעה. טסתי משם מהר הביתה, אכלתי משהו מהיר ונכנסתי ישר לזום ללימודי מבוא ליסודות התיאוריה האדלרינאית. התפלאתי לגלות שהלכתי שעתיים רצוף בלי להרגיש. ו-וואלה, היה נחמד איתי.
היום השני
ביום הזה הרגשתי קצת יותר כאבי רגליים, היה חם מאד, הייתי יותר מודעת לאנשים שהולכים סביבי. לצד זה היו גם כל מיני מחשבות מעניינות ומצחיקות. עלו לי כל מיני סיטואציות מהעבר שפגעו בי או שאני פגעתי וביקשתי סליחה מעצמי בשני המקרים. הרי הבנאדם השני לא כאן, זו רק אני והמחשבות שלי ואיתן אני סוגרת מעגל.
בלילה התעוררתי ב-2 ולא הצלחתי להרדם. יובל אמר שהתרגול יכול לפגוע בשינה (או להפך להוביל לשינה עמוקה מאד). דברים שלא הספקנו לעבד בזמן הערות יכולים להעיר אותנו מהשינה.
היום השלישי
הגעתי עייפה מאד. החלטתי מראש שהיום אנוח יותר, לא אלך את כל השעות ברצף כאילו זו המשימה ואני חייבת לעשות אותה מושלם. הלכתי כשעה או שעה וחצי, קצת מרחפת מעייפות וחזרתי לאזור שבו אנחנו עושים את השיחות ושכבתי קצת על הכריות. אחר כך דיברתי עם עדי שהוא גם אחד המנחים ומלווה את הקבוצה שלנו. אמרתי לו שאני ממש עייפה כי התעוררתי באמצע הלילה והתקשיתי להרדם והוא אמר :"אז לכי תנמנמי קצת". אני? לנמנם? מה זה בכלל? קשה לי להרדם ככה באמצע היום, אני כבר כמעט ולא עושה שנ"צים מרוב שהמחשבות כל הזמן שם, תוקפות, אורבות, לא נותנות באמת לנוח או למעשה אני זו שלא נותנת להן להעלם. דיברנו קצת על המשטור שאני עושה לעצמי, כאילו יש איזה שוטר בראש שלי שאומר לי "אסור לך לנוח", או "את חייבת לעשות הכל כמו שצריך", "אסור לך לטעות". בעצם הזיהוי של הדבר הזה, התחושה הזו, הסיטואציה, רק מהמודעות אני יכולה לבחור להתנהל אחרת.
"רכות", אמר לי עדי, "תהיי יותר רכה עם עצמך". אז הלכתי לאזור אחר שנקרא ה- dome (כאן למטה בתמונה) לשכב קצת. נחתי טיפה כמובן לא נרדמתי אבל חזרתי עם כוחות מחודשים להליכה.
קצת אחרי שהתחלתי ללכת התחיל מבול וזה היה כל כך מרענן וכיף. חשבתי לעצמי כמה טוב למישהי מתוכננת כמוני שרוצה שהכל יהיה טוב ובשליטה, לגור במקום שמזג האוויר הכי לא צפוי. זה מאפשר לי לתרגל קבלת שינויים, זרימה וגמישות.
היום הרביעי
הבוקר בהליכה, יובל המליץ לנו להזמין "לארוחת שישי" את כל הזהויות שלנו ולראות מה יעלה. ניסיתי להזכר בטלי הילדה, טלי הבת, טלי האחות, טלי בת הזוג, טלי האמא, טלי אשת הקריירה, טלי החברה (ועם כל חבר/ה אנחנו קצת אחרים). עלו כל מיני זכרונות שלא חשבתי עליהם המון זמן וגם אנשים שצצו ולא היו איתי שנים. בסוף שאלתי את עצמי - אם אני רק אני, בלי שום "טייטל" - אז מי אני? אתגרתי את עצמי להגדיר אותי במילה אחת ומה שעלה לי זה: "מתפתחת".
חשבתי שאם הייתי עושה קעקוע (מיותר לציין שלכל בנאדם שני בערך פה בקופנגן יש קעקוע אחד או חמישה), הייתי רוצה משהו שיסמל: "Soft is Power" או "Soft is Strength".
להיות רכה עם עצמי ועם הסביבה, זו לא חולשה, זה לא לוותר לעצמי, זה להבין שלא הכל חייב להיות כמו שאני חושבת, קשוח כזה, by the book. אם למישהו יש רעיון איזה איור יכול לסמל את הדבר הזה אני אשמח לשמוע, תכתבו לי בתגובות כאן למטה! (אולי בסוף יהיה לי אומץ לעשות קעקוע כאן).
תודה
במעגל הסיום כולנו הרגשנו הוקרת תודה אמיתית, כנה מהלב. כולם איכשהו עברו משהו. גם אם לרגעים, גם אם היו חלק מהזמן, גם אם לא הבינו עד הסוף למה הם שם. גילינו כלי מאד פשוט: הליכה-סיבוב- הליכה שבתכל'ס אפשר לתרגל אותו בכל מקום ולא חייבים במתחם שהוגדר בקופנגן. יש כמובן משהו יפה בללכת באמצע ג'ונגל בנוף הזה, עם פרפר משם, עכביש משם, חום אימים ואז מבול, אבל גם בחוף הים, בגינה או בחצר זה אפשרי. באתר של Innerwalk יש אפילו יש הסבר איך לעשות את זה בכל מקום (יש חשיבות לסיבוב אחרי כמה מטרים כדי לקטוע את רצף המחשבות).
אני מאד גאה בעצמי שהתמדתי בהליכה ארבעה ימים, כמעט 4 שעות בכל יום ובעיקר שגיליתי שאני מסוגלת להיות עם עצמי לבד ואפילו להנות ולהגיע לכל מיני תובנות. אנחנו ממשיכים לעוד 4 מפגשים מונחים עם יובל פעם בשבועיים, הפעם הליכה קצרה של שעה ושיחה אחרי. יש לזה כוח ואני מקווה שאמשיך ללכת ולגלות דברים חדשים בכל פעם שאסכים להתנתק מהסחות הדעת, מהמשימות, מהחיים ופשוט... ללכת.
תכתבו לי משהו