הריון ראשון

כל בדיקה מרגשת, כל בעיטה מחממת את הלב, אני מתהלכת לי ומלטפת את הבטן 90% מהזמן כמו איזה דוב שמנמן שהרגע סיים לאכול. כמו כל הריונית טרייה אני כמובן נרשמת לסדנת הכנה ללידה, גוררת את החצי שלי להקשיב לכל מיני דברים שעבורנו לפחות, יהיו בדיעבד לא רלבנטיים. הדבר היחיד שזכרתי מהקורס וחשבתי שהוא רלבנטי התגלה כממש לא מתאים לסיטואציה: "אם יורדים לכן המים, אין סיבה להלחץ, אתן יכולות להתקלח להתארגן ולהגיע לבית החולים".

 לא במקרה שלי...

אבל נחזור קצת אחורה…
‍

Turn around

שבוע 35-36 מיה שלי במצב עכוז. בחוג התעמלות לנשים בהריון אני מבינה מהמדריכה שאני צריכה להיות יותר אקטיבית בלנסות לגרום לה להתהפך. אני מנסה כל מיני תרגילים מוזרים שקראתי וראיתי ביוטיוב כמו לזחול על הרצפה על ארבע, לעשות עמידת נר על כריות ולהשען על הקיר ושיא השיאים -  לכוון את הפנס של הטלפון לכיוון אליו היא צריכה לרדת (ע"ע פושפוש:). כמובן שגם דיברתי עם מיה ואפילו הכרחתי את החצי שלי לדבר איתה ולהסביר לה שממש כדאי לה להתהפך (הוא די חשב שאני משוגעת אבל הוא מכיר אותי אז כנראה שהעדיף לעשות את זה מלהתווכח עם הריונית חדורת מטרה :).

היפוך חיצוני

כשזה לא עבד, בשבוע 37, הגעתי למומחה מספר אחת, ד"ר קנטי, כדי לנסות היפוך בבית חולים. היפוך הוא הפעלת לחץ חיצוני מתון על ידי הנחת הידיים על הבטן וניסיון לשנות את תנוחת העובר למצג ראש. ד"ר קנטי היקר ניסה 3 פעמים! מיה התהפכה שלושת רבעי סיבוב, אבל הרגליים שלה לא הצליחו להשלים את הסיבוב (כדאי שיהיו לה רגליים ארוכות ארוכות כשתגדל, שזה יהיה שווה את זה;).

קיסרי חירום

עוברים עוד כמה ימים, שבת. עופר ואני יושבים לנו בבית קפה ליד הבית וכשאנחנו חוזרים הוא מנמנם לו על הספה. אני מחליטה רגע לשכב להרגיש תנועות כי בערך שבוע לפני לא הרגשתי ובדקנו את זה במיון עם מוניטור ובסוף הכל היה בסדר (חשוב מאד לבדוק אם חוששים אפילו לרגע!).
אז בעודי שוכבת על הצד במיטה שלנו פתאום - בום, מלאאאאאא מלאאאאא מים יורדים. באמת כמויות גדולות. אני מעירה אותו ואומרת לו שירדו לי המים ואז נזכרת במשפט מהקורס של לא להלחץ כשיורדים המים, להתקלח להתארגן ולבוא לבית החולים… מה שכמובן לא נכון כשמדובר במצג עכוז וירידת מים אז צריך להגיע כמה שיותר מהר לניתוח קיסרי חירום.
אני מתקשרת לאמא שלי לעדכן אותה, מתקלחת, לוקחים את התיק ויוצאים מתל אביב (מקום מגורינו אז) לכפר סבא. בדרך גם אחותי מתקשרת, שואלת אם כואב ונזכרת כמה כאב לה בשלוש הלידות שעברה (שאגב, כולן מלבד הראשונה שלקחה קצת יותר זמן, היו לידות טבעיות מהירות מאד!!!). יש לי קצת צירים, כואב אבל לא נורא (פתיחה אחת וחצי).

לחץ

כשהגעתי לבית החולים הכל היה לחוץ  ובהול ואת האמת - לא הייתי מוכנה לזה... בקבלה התנפלו עליי בבדיקות, דקירות והכנות זריזות מאד לניתוח. זריקת ההרדמה בגב הפחידה אותי בטירוף וכל הקטע של קשירת הידיים בניתוח כדי שלא אזוז בכלל הופך הכל לעוד יותר מאיים. דווקא על הניתוח הקיסרי לא קראתי יותר מידי לפני מהפחד ואולי כדאי היה…
הבדידות בלילה הראשון, הקימה הכואבת בפעם הראשונה ובכלל כל ההחלמה הייתה לא קלה בכלל. כתבתי על זה כאן >>
‍

הפחד מהלידה בהריון השני

עוברת שנה וחצי, בדיוק הזמן שאני יותר מאופסת על עצמי כאמא ומיה בגיל ממש חמוד, דברים קצת יותר מסתדרים ומרגיש לנו שהגיע הזמן להעניק למיה אח/ות שלא תהיה לבד.

לקראת שבוע 20 נכנסתי לפאניקה שיש מצב שעכשיו אלד רגיל ואני לא יודעת מה עושים, אני מפחדת ובטוח לא רוצה לעבור שוב קיסרי (אחרי קיסרי ראשון יש סיכוי גדול יותר לקיסרי שני מאשר אחרי לידה רגילה).

התמודדות עם הפחד לקראת הלידה

ידע הוא כוח ולכן כדי להתמודד עם הפחד:

1- קראתי את הספר "לידה פעילה - המדריך ללידה טבעית"

קראתי שהמנח הטבעי ללדת הוא בכלל בכריעה כדי לתת גם לגרביטציה לעבוד ובעצם כל ההשכבה של נשים בלידה נעשתה כדי שלרופאים יהיה נוח יותר. ככל שקראתי, הפנמתי, התכוננתי וזה נתן לי כלים ובטחון.

2- הצטרפתי בפייסבוק ל - "ללדת נרתיקית לאחר  קיסרי - הקבוצה (לנל"ק ישראל - VBAC Israel)".

תמיכה מנשים במצבך זה תמיד טוב. שאבתי השראה מנשים שהצליחו ללדת רגיל אחרי קיסרי. כל אחת שכתבה שהצליחה חיזקה בי את התחושה שגם אני יכולה לעשות את זה.

3- דולה

חיפשתי דולה מתאימה שתוכל לעזור לי להתמודד עם החששות לקראת הלידה וגם שברגע האמת תדע לעזור עם תרגילים/עיסויים ודברים קצת יותר אלטרנטיביים מבלי ישר לקפוץ לזירוזים וקיסרי (אם המצב לא חירום כמובן). על כמה שהיא עזרה לי ותמכה בי מאמצע ההריון ואחרי הלידה אכתוב בנפרד.

4-  אוסטאופתיה

גם בהריון הזה לקראת השבועות המתקדמים, רום לא התהפך. שוב ניסיתי כל מיני תרגילים מוזרים, שמתי לי תמונה של תינוק במצג ראש בארון הבגדים בשאיפה שהמוח יקלוט את זה ויעביר את המסר לגוף…
קראתי על כמה נשים שאוסטאופתיה  (שיטת רפואה אלטרנטיבית העוסקת בעיסוי ומניפולציה ידנית של שרירים ועצמות) עזרה להם להיפוך ובמיוחד על רופא מסויים שעובד גם בבית החולים לניאדו ויש לו קליניקה בת"א במרחק של 10 דק' מהעבודה שלי... הצלחתי במקרה למצוא אליו תור בעקבות ביטול.
הוא אמר שכל צד שמאל של הגוף שלי ממש תפוס ויכול להיות שהשחרור שהוא יעשה יעזור גם לתינוק להתהפך. חשוב לי להגיד שאני לא מאמינה בכל מיני דברים אלטרנטיביים מידי אבל באמת שמתי לב שמהכתפיים ועד הרגליים של צד שמאל הייתי ממש, אבל ממש תפוסה (בצד ימין לא) בגלל שאני נוטה בישיבה מול המחשב קצת להשען שמאלה וגם בנהיגה ובכל מיני מצבים. אז הוא באמת שחרר לי את הגוף וזה כבר היה נחמד. 

מה שפחות היה נחמד זה שבלילה (או לילה אחרי לא זוכרת בוודאות) הרגשתי כאב חד ומטורף בבטן. לחץ כזה שלא עובר, לא כמו צירים שבאים והולכים. הלכתי למיון וראו שם שרום באמת ניסה להתהפך רק נתקע לרוחב הבטן ולכן מתח אותה. אחרי כמה זמן זה עבר ורום חזר למנח עכוז. 

5- היפוך

כששום דבר לא עזר, התלבטתי האם לנסות שוב היפוך בבית חולים.
עם מיה ככל הנראה ההיפוך הוביל ללידה מוקדמת יותר בשבוע 37+5. כל כך רציתי ללדת רגיל ולא לחוות שוב את טראומת הניתוח הקיסרי שעדיין  שקלתי את זה… הגעתי לבדיקת אולטרסאונד ושיתפתי בהתלבטות את הרופאה שבדקה אותי. היא עשתה בדיקה מאד מעמיקה וראתה משהו שבדרך כלל לא בודקים בבדיקות האלו - חבל הטבור כרוך סביב הצוואר שלו פעמיים. זה לא מסוכן לו כרגע כי הוא לא נושם הרי מהאף אבל הסיכויים שיצליח להתהפך קלושים. השלמתי עם המצב ולמחרת כבר ירדו לי המים והדרך לקיסרי הייתה קצרה. הפעם לפחות, הכל עבר בצורה יותר טובה והרגשתי שעשיתי כל מה שאני יכולה לפני. 

צלקת אחרי קיסרי

אז שני הילדים שלי לא התהפכו ונאלצתי לעבור פעמיים קיסרי חירום כי ירדו לי המים.
ברור לי שזה לא בשליטתי אבל האכזבה מהעובדה שאני לא אחווה לידה באמת, ולא אוכל לדעת איך זה ולא אוכל להוכיח לעצמי (ולסביבה שלי כמובן) שגם אני יכלתי  לעמוד בלידה, מציקה לי.
אני יודעת שללדת רגיל זה כואב בטירוף (עד האפדירול לפחות) והרבה נשים שילדו יגידו שאני לא מפספסת כלום. אני יודעת שנשים רבות בטראומה מלידה רגילה וכמעט לכל אחת יעזור לעבור עיבוד לידה.  ובכל זאת, התחושה שלא חוויתי את זה, מרחפת מעליי מפעם לפעם במיוחד כשמסביבי יולדות רגיל ואלו שיולדות בלי אפידורל בכלל מקבלות "תעודת הצטיינות" על הלידה.

הצלקת האמיתית היא לא זו שמתחת לבטן שלי. היא תחושת פספוס החוויה (שוב ה-FOMO* תוקף אותי) של לידה רגילה, היכולת להוכיח לעצמי שאני חזקה ויכולה, תחושה שרבות מתארות כחוויה מדהימה שאני לא אחווה לעולם...

ככל שהזמן עובר אני מבינה  שזה לא משנה איך הם נולדו, העיקר שנולדו בריאים ללא סיבוכים ועדיין, כשהחברה הבאה תלד בלידה טבעית וכולם יגידו לה: "איזו תותחית", כנראה שיצבוט לי בצלקת...
‍

‍
*fear of missing out